תמ"ש 17480/07, ג. ה. נ' ג. י.
כב' השופט צ' ויצמן
עו"ד מיה גור עמרמי בשם התובעות; עו"ד לאה פורת
19.02.2009
העובדות:
התובעת הגישה תביעה לחיוב הנתבע בתשלום מזונות בנותיהם הקטינות וכן תביעה רכושית בה עתרה, בין השאר, לאיזון המשאבים בין הצדדים ולקביעה כי היא זכאית למחצית משווי ביתם של הצדדים הנמצא במושב, למחצית מהתמורה שהתקבלה בגין מכירת הרפת ומכסת החלב, מחצית שוויו של מטע הזיתים שבמשק ומחצית מהדיבידנדים ששולמו לנתבע ע"י המושב ומחצית מהזכויות הסוציאליות והפנסיוניות אותן צבר במהלך חיי נישואיהם. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1990, מנישואיהם אלו נולדו שלושת בנותיהם הקטינות. זמן קצר לאחר נישואיהם התגלעו בניהם חילוקי דעות בעניינים שונים הנוגעים לרכושם, בגינם אף הגישו תובענות הדדיות בערכאות השונות. ביום 19.5.93 הגיעו הצדדים להסכמות רכושיות שונות אשר פורטו בהסכם ממון עליו חתמו ואשר אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (להלן - הסכם הממון). בסופו של יום הגישה התובעת את תביעותיה שבכותרת.
החלטה:
א. אשר למזונות הקטינות, בני הזוג הינם יהודים לפיכך החיוב במזונות בנותיהם הקטינות נקבע ע"פ דינם האישי, היינו הוראות המשפט העברי. על פי הדין העברי, כפי שזה יושם בפסיקת בתי המשפט האזרחיים, חייב האב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15, ובמותר צרכיהם נושאים ההורים יחדיו ע"פ יכולותיהם הכלכליות וע"פ "אמידותם", מגיל 15 ועד לבגרות מחוייבים שני ההורים בצרכי ילדיהם הקטינים ע"פ כושרם הכלכלי.
ב. ביהמ"ש העריך את הכנסת הנתבע בשיעור של כ - 9500 ש"ח לחודש. כמו כן צוין, כי הפוטנציאל הכלכלי של הנתבע גבוה משיעור השתכרותו. הנתבע הוא בעל זכויות כ"בן ממשיך" במשק ולמעשה הוא עושה שימוש במשק לצרכיו כבר עתה ומנהלו על פי הבנתו. כיוון שכך לא זו בלבד שבבוא היום יהיה הנתבע בעליו של משק אשר רק הבית הבנוי עליו שווה למעלה ממיליון וחצי ש"ח, ואם כן עם פינוי התובעת וילדיה מבית הצדדים הבנוי על המשק יהא באפשרותו להשכירו תמורת דמי שכירות חודשיים העולים על 4000 ש"ח. כמו כן יוכל להשכיר שטחים נוספים במשק שיניבו לו הכנסות נוספות. אשר להכנסות התובעת, מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש מרץ 2008 השתכרה התובעת מעבודתה כמטפלת בגן ילדים סך של 3350 ש"ח לחודש נטו עד לפיטוריה, ומחודש אפריל 2008 החלה להשתכר סך של כ -2600 ש"ח לחודש מעבודתה כמטפלת בגן אחר. בית המשפט העריך את צורכי הקטינות בסך של 1500 ש"ח לחודש לקטינה, לבד מהוצאות חינוך והוצאות רפואיות.
ג. אשר לתובענה הרכושית, לכאורה מוסדרים כלל ענייניהם הרכושיים של הצדדים בהסכם הממון עליו חתמו ואשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.5.93. אלא שהתובעת טענה, כי מאז חתימתו של הסכם הממון חל שינוי נסיבות מהותי בנוגע לנכסים המוזכרים בו וערכם עלה בשיעור ניכר, מעת שכך יהא זה בלתי הוגן להותיר על כנן ככתבן וכלשונן את הוראותיו של ההסכם, הנותנות בידיה פיצוי כספי הנמוך בשיעור ניכר משוויין האמיתי של זכויותיה, וזאת בניגוד לכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם. יתר על כן, לטענת התובעת הסכם הממון נחתם נוכח צפיית הצדדים, או למיצער ציפייתה שלה, לגירושין קרובים, ואולם בין לבין חלפו להן 15 שנה מיום חתימתו בהן חיו הצדדים יחדיו בשיתוף פעולה כלכלי מלא ותוך התעלמות מהוראות ההסכם. כיוון שכך יש לראות, לטענתה, את הוראות ההסכם כבטלות שכן הצדדים בהתנהגותם הראו כי אין בכוונתם לקיימן כלל וכלל.
ד. בית המשפט נדרש לפרשנות הסכם הממון. מושכלה ראשונה היא כי ביהמ"ש בפרשנותו את החוזה המונח לפניו צריך שיתחקה אחר כוונת הצדדים כפי שזו משתמעת ממנו, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות החיצוניות לו.
ה. עיון בלשונו של הסכם הממון הנדון מצביעים על כך שהסך עליו הסכימו הצדדים בהסכם הממון כפיצוי לתובעת, נקבע ע"י הצדדים תוך התיחסות לטענותיהם ההדדיות הן באשר לחישוב שיעור זכויותיה של התובעת בבית והן באשר לזכויותיהם הרכושיות האחרות של הצדדים. כיוון שהפיצוי שיקלל מגוון טענות בעניינים רכושיים שונים בחרו הצדדים לאמדו בדרך של קביעת סכום קבוע ההולך וגדל ככל שאורכות שנות הנישואין של הצדדים ולא כאחוז מסויים משווי הבית. מסקנה זו עולה, כאמור, בין השאר, מלשונו של הסכם הממון. בקביעת הפיצוי בסכום קבוע במקום אחוז מסוים משווי הרכוש לקח כל אחד מהצדדים סיכון ששווי הבית ישתנה באופן ניכר ויגרם לו נזק בשל כך, ועל אף שכך זוהי הדרך בא בחרו הצדדים לנהוג במודע ומתוך הבנת הסיכון שבנקיבת סכום קבוע תחת קביעת חלוקה באחוזים. למרות טענות התובעת כי קיום תניות ההסכם ככתבן וכלשונן מקפח אותה, הרי שבחינתן של תניות ההסכם מגלה כי יש בהן הגיון פנימי וכי הינן סבירות אף כעת בעבור השנים מאז חתימתו. לפיכך, הן לשונו הברורה של הסכם הממון והן הגיונם הכלכלי של הסעיפים הקובעים את פיצוי התובעת - על מנת שבנדון נקיים ונממש ההסכם על פי לשונו מבלי שנדרש לשנות ולתרגם הסכומים הנקובים בו לאחוזים מתוך שווי הבית. קיומו של הסכם הממון ככתבו וכלשונו אינו חורג, איפוא, בעניין דנן מעקרון "תום הלב" ואיננו נדרשים לשנות ממשמעותו הפשוטה והרגילה.
ו. יחד עם זאת, יש להתחשב בטענת התובעת לפיה אף לאחר חתימת הסכם הממון הוסיפו הצדדים והשקיעו כספים משותפים בשיפוץ הבית ובהרחבתו לרבות השלמת בנית קומה שנייה לבית בדרך של השלמת מעטפת הקומה, ביצוע חלוקת פנים, הגבהת הגג, התקנת כלים סניטארים, ריצוף וחיפוי וכן הקמת גינה סביבו. נוכח מידת תום הלב וההוגנות הנדרשת בקיומו של הסכם ראוי כי התובעת תקבל חלקה אף בגין השקעות אלו שנעשו לאחר חתימת הסכם הממון. ואכן פתח לכך מצוי בלשון ההסכם עצמו הקובע כי הצדדים יחלקו בנכסים אשר ירכשו במשותף. על פי חוות דעת השמאי, אשר מונה ע"י ביהמ"ש, שווי השיפוצים והבניה שנעשו בבית מאז חתימתו של הסכם הממון עולה לסך של 188,000 ש"ח. כמו כן שווי בניית הגינה עולה לסך 80,000 ש"ח נכון למועד ההערכה. לפיכך זכויותיה של התובעת בנכסים אלו עולים כדי מחציתם ובסה"כ- 134,000 ש"ח, אותם יש ליתן לה, נוסף לפיצוי הנזכר בהסכם הממון, בגין חלקה בבית.
ז. ע"פ הסכם הממון, התחייבה האישה לפנות את בית המגורים תוך 60 יום מיום שהוגשה תביעה לגט פיטורין ע"י אחד הצדדים ובאם לא תעשה כן עליה לשלם לנתבע פיצוי מוסכם של 50$ ליום בגין כל יום עיכוב בפינוי. ביום 29.7.07 הגיש הנתבע תביעת גירושין בבית הדין הרבני. כיוון שכך טוען הנתבע בכתב הגנתו כי יש לקזז את הקנס בו חייבת התובעת כלפיו על פי הסכם הממון בגין אי פינוי הבית, מחיובו הכספי כלפי התובעת בהתאם. בית המשפט דחה טענה זו. הנתבע לא הגיש תביעה לפינוי התובעת מהבית לפיכך דומה יש לראות במחדלו משום הסכמה להישארותה בבית כל עוד לא עתר לפינויה וממילא טרם בא מועד החלתו של הפיצוי המוסכם בגין מחדל זה. כמו כן, הדעת נותנת כי הנתבע לא עתר לפינוי התובעת מהבית ובחר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" כיוון שידע שעליו לדאוג למדור חלופי לה ולקטינות. הישארותה של התובעת עם בנותיה בבית נבעה, בין השאר, מהיותה המשמורנית של הקטינות ובשל כך שטרם נקבע שיעור השתתפותו של הנתבע בצרכי מדורן, לפיכך, אף מטעם זה, לא יהא זה ראוי לזקוף את אי פינוי הבית במועד הנזכר בהסכם הממון לחובתה.
כב' השופט צ' ויצמן
עו"ד מיה גור עמרמי בשם התובעות; עו"ד לאה פורת
19.02.2009
העובדות:
התובעת הגישה תביעה לחיוב הנתבע בתשלום מזונות בנותיהם הקטינות וכן תביעה רכושית בה עתרה, בין השאר, לאיזון המשאבים בין הצדדים ולקביעה כי היא זכאית למחצית משווי ביתם של הצדדים הנמצא במושב, למחצית מהתמורה שהתקבלה בגין מכירת הרפת ומכסת החלב, מחצית שוויו של מטע הזיתים שבמשק ומחצית מהדיבידנדים ששולמו לנתבע ע"י המושב ומחצית מהזכויות הסוציאליות והפנסיוניות אותן צבר במהלך חיי נישואיהם. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1990, מנישואיהם אלו נולדו שלושת בנותיהם הקטינות. זמן קצר לאחר נישואיהם התגלעו בניהם חילוקי דעות בעניינים שונים הנוגעים לרכושם, בגינם אף הגישו תובענות הדדיות בערכאות השונות. ביום 19.5.93 הגיעו הצדדים להסכמות רכושיות שונות אשר פורטו בהסכם ממון עליו חתמו ואשר אושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (להלן - הסכם הממון). בסופו של יום הגישה התובעת את תביעותיה שבכותרת.
החלטה:
א. אשר למזונות הקטינות, בני הזוג הינם יהודים לפיכך החיוב במזונות בנותיהם הקטינות נקבע ע"פ דינם האישי, היינו הוראות המשפט העברי. על פי הדין העברי, כפי שזה יושם בפסיקת בתי המשפט האזרחיים, חייב האב במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו עד גיל 15, ובמותר צרכיהם נושאים ההורים יחדיו ע"פ יכולותיהם הכלכליות וע"פ "אמידותם", מגיל 15 ועד לבגרות מחוייבים שני ההורים בצרכי ילדיהם הקטינים ע"פ כושרם הכלכלי.
ב. ביהמ"ש העריך את הכנסת הנתבע בשיעור של כ - 9500 ש"ח לחודש. כמו כן צוין, כי הפוטנציאל הכלכלי של הנתבע גבוה משיעור השתכרותו. הנתבע הוא בעל זכויות כ"בן ממשיך" במשק ולמעשה הוא עושה שימוש במשק לצרכיו כבר עתה ומנהלו על פי הבנתו. כיוון שכך לא זו בלבד שבבוא היום יהיה הנתבע בעליו של משק אשר רק הבית הבנוי עליו שווה למעלה ממיליון וחצי ש"ח, ואם כן עם פינוי התובעת וילדיה מבית הצדדים הבנוי על המשק יהא באפשרותו להשכירו תמורת דמי שכירות חודשיים העולים על 4000 ש"ח. כמו כן יוכל להשכיר שטחים נוספים במשק שיניבו לו הכנסות נוספות. אשר להכנסות התובעת, מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש מרץ 2008 השתכרה התובעת מעבודתה כמטפלת בגן ילדים סך של 3350 ש"ח לחודש נטו עד לפיטוריה, ומחודש אפריל 2008 החלה להשתכר סך של כ -2600 ש"ח לחודש מעבודתה כמטפלת בגן אחר. בית המשפט העריך את צורכי הקטינות בסך של 1500 ש"ח לחודש לקטינה, לבד מהוצאות חינוך והוצאות רפואיות.
ג. אשר לתובענה הרכושית, לכאורה מוסדרים כלל ענייניהם הרכושיים של הצדדים בהסכם הממון עליו חתמו ואשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.5.93. אלא שהתובעת טענה, כי מאז חתימתו של הסכם הממון חל שינוי נסיבות מהותי בנוגע לנכסים המוזכרים בו וערכם עלה בשיעור ניכר, מעת שכך יהא זה בלתי הוגן להותיר על כנן ככתבן וכלשונן את הוראותיו של ההסכם, הנותנות בידיה פיצוי כספי הנמוך בשיעור ניכר משוויין האמיתי של זכויותיה, וזאת בניגוד לכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם. יתר על כן, לטענת התובעת הסכם הממון נחתם נוכח צפיית הצדדים, או למיצער ציפייתה שלה, לגירושין קרובים, ואולם בין לבין חלפו להן 15 שנה מיום חתימתו בהן חיו הצדדים יחדיו בשיתוף פעולה כלכלי מלא ותוך התעלמות מהוראות ההסכם. כיוון שכך יש לראות, לטענתה, את הוראות ההסכם כבטלות שכן הצדדים בהתנהגותם הראו כי אין בכוונתם לקיימן כלל וכלל.
ד. בית המשפט נדרש לפרשנות הסכם הממון. מושכלה ראשונה היא כי ביהמ"ש בפרשנותו את החוזה המונח לפניו צריך שיתחקה אחר כוונת הצדדים כפי שזו משתמעת ממנו, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות החיצוניות לו.
ה. עיון בלשונו של הסכם הממון הנדון מצביעים על כך שהסך עליו הסכימו הצדדים בהסכם הממון כפיצוי לתובעת, נקבע ע"י הצדדים תוך התיחסות לטענותיהם ההדדיות הן באשר לחישוב שיעור זכויותיה של התובעת בבית והן באשר לזכויותיהם הרכושיות האחרות של הצדדים. כיוון שהפיצוי שיקלל מגוון טענות בעניינים רכושיים שונים בחרו הצדדים לאמדו בדרך של קביעת סכום קבוע ההולך וגדל ככל שאורכות שנות הנישואין של הצדדים ולא כאחוז מסויים משווי הבית. מסקנה זו עולה, כאמור, בין השאר, מלשונו של הסכם הממון. בקביעת הפיצוי בסכום קבוע במקום אחוז מסוים משווי הרכוש לקח כל אחד מהצדדים סיכון ששווי הבית ישתנה באופן ניכר ויגרם לו נזק בשל כך, ועל אף שכך זוהי הדרך בא בחרו הצדדים לנהוג במודע ומתוך הבנת הסיכון שבנקיבת סכום קבוע תחת קביעת חלוקה באחוזים. למרות טענות התובעת כי קיום תניות ההסכם ככתבן וכלשונן מקפח אותה, הרי שבחינתן של תניות ההסכם מגלה כי יש בהן הגיון פנימי וכי הינן סבירות אף כעת בעבור השנים מאז חתימתו. לפיכך, הן לשונו הברורה של הסכם הממון והן הגיונם הכלכלי של הסעיפים הקובעים את פיצוי התובעת - על מנת שבנדון נקיים ונממש ההסכם על פי לשונו מבלי שנדרש לשנות ולתרגם הסכומים הנקובים בו לאחוזים מתוך שווי הבית. קיומו של הסכם הממון ככתבו וכלשונו אינו חורג, איפוא, בעניין דנן מעקרון "תום הלב" ואיננו נדרשים לשנות ממשמעותו הפשוטה והרגילה.
ו. יחד עם זאת, יש להתחשב בטענת התובעת לפיה אף לאחר חתימת הסכם הממון הוסיפו הצדדים והשקיעו כספים משותפים בשיפוץ הבית ובהרחבתו לרבות השלמת בנית קומה שנייה לבית בדרך של השלמת מעטפת הקומה, ביצוע חלוקת פנים, הגבהת הגג, התקנת כלים סניטארים, ריצוף וחיפוי וכן הקמת גינה סביבו. נוכח מידת תום הלב וההוגנות הנדרשת בקיומו של הסכם ראוי כי התובעת תקבל חלקה אף בגין השקעות אלו שנעשו לאחר חתימת הסכם הממון. ואכן פתח לכך מצוי בלשון ההסכם עצמו הקובע כי הצדדים יחלקו בנכסים אשר ירכשו במשותף. על פי חוות דעת השמאי, אשר מונה ע"י ביהמ"ש, שווי השיפוצים והבניה שנעשו בבית מאז חתימתו של הסכם הממון עולה לסך של 188,000 ש"ח. כמו כן שווי בניית הגינה עולה לסך 80,000 ש"ח נכון למועד ההערכה. לפיכך זכויותיה של התובעת בנכסים אלו עולים כדי מחציתם ובסה"כ- 134,000 ש"ח, אותם יש ליתן לה, נוסף לפיצוי הנזכר בהסכם הממון, בגין חלקה בבית.
ז. ע"פ הסכם הממון, התחייבה האישה לפנות את בית המגורים תוך 60 יום מיום שהוגשה תביעה לגט פיטורין ע"י אחד הצדדים ובאם לא תעשה כן עליה לשלם לנתבע פיצוי מוסכם של 50$ ליום בגין כל יום עיכוב בפינוי. ביום 29.7.07 הגיש הנתבע תביעת גירושין בבית הדין הרבני. כיוון שכך טוען הנתבע בכתב הגנתו כי יש לקזז את הקנס בו חייבת התובעת כלפיו על פי הסכם הממון בגין אי פינוי הבית, מחיובו הכספי כלפי התובעת בהתאם. בית המשפט דחה טענה זו. הנתבע לא הגיש תביעה לפינוי התובעת מהבית לפיכך דומה יש לראות במחדלו משום הסכמה להישארותה בבית כל עוד לא עתר לפינויה וממילא טרם בא מועד החלתו של הפיצוי המוסכם בגין מחדל זה. כמו כן, הדעת נותנת כי הנתבע לא עתר לפינוי התובעת מהבית ובחר לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה" כיוון שידע שעליו לדאוג למדור חלופי לה ולקטינות. הישארותה של התובעת עם בנותיה בבית נבעה, בין השאר, מהיותה המשמורנית של הקטינות ובשל כך שטרם נקבע שיעור השתתפותו של הנתבע בצרכי מדורן, לפיכך, אף מטעם זה, לא יהא זה ראוי לזקוף את אי פינוי הבית במועד הנזכר בהסכם הממון לחובתה.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
